משחק במעמד צד אחד שוחק אתמול באורקל ארינה, שילוב של פערי כישרון, פציעות, ו"ניהול עומס" אז נדבר בעיקר על הדברים שמסביב ועל התקשורת.

לפני המשחק

כאוהד ספרס שמחתי מאד לפגוש את אחיי גיבורי התהילה פנים אל פנים בפעם הראשונה. נכון שהכל היום נגיש להפליא ואנחנו מנהלים מערכות יחסים וירטואליות עם אנשים שלא יודעים בכלל על קיומנו, אבל היה נחמד לעשות איזה ריאליטי-צ'ק ולוודא שהם אכן קיימים במציאות.

ראשון המתחממים היה לוני ווקר הרביעי. זכרו את השם הזה, הוא ילווה אותנו לאורך כל הדרך.

ללוני הצטרפו הרוקי השני, פחות מדובר, בשם צ'ימזי מטו, ודרו יובנקס, גבוה שזוכה לדקות ספורות פה ושם. לוני מתנועע בחופשיות ונראה שהתגבר על הפציעה שלו. מטו הוא סוג של אתלט גבוה שעובר עכשיו את בית הספר ללימוד כדורסל אצל הספרס. נשמע לי חוויה קצת מלחיצה, אבל הוא נראה משוחרר למדי. מי שעובד איתם הוא צ'יפ אנגלנד, האיש והאגדה, מאמן הקליעה הוותיק של הספרס, עוד מהימים שלא ממש היה תפקיד כזה באופן רשמי.

והנה גם מסינה, קצת יותר זקן ומקריח מבימי בולוניה וצסק"א העליזים, אבל עדיין אותו מבט חד בעיניים.

יענקל'ה פולטל מצטרף – מתוך 10 קבין של גובה שירדו על אוסטריה, 9 לקח פולטל ואחד המדינה כולה. זה קצת מצחיק לראות אותו מתכופף, אוחז בברכיו, ועדיין ראשו בגובה של אחת מנשות צוות האימון.

והנה מצטרפת לה בקי האמון ומראה לנו שאפשר להיות גם שחקנית היסטורית וגם בגובה של אנשים נורמליים. אני לא מבין שום דבר בכדורסל נשים, (ואשתי תוסיף – בנשים בכלל), אבל יש בה משהו בגברת האמון – שילוב של קשיחות, תחרותיות ועוצמה שנשקפים אל העולם מפנים יפות למראה. עכשיו היא לובשת טרנינג אבל יופייה עדיין ניכר, ומאוחר יותר תהיה בבגדי הערב ועדיין אי אפשר יהיה לפספס את הקשיחות והעוצמה. אישה מרשימה מאד לטעמי.

יחידת הצלפים של הספרס עולה להתחמם – ברטאנס, פורבס ובלינלי – וגם הם עובדים עם אנגלנד. פורבס נראה אתלטי יותר מבתמונות, ברטאנס ארוך בדיוק כמו בתמונות, והזריקה הייחודית של מרקו עובדת גם בחימום – לא ברור לך למה הוא זורק ככה אבל זה נכנס באחוזים יפים.

אחר כך עולה פאטי מילס, האוסטרלי החביב שלנו, בחור סימפטי להפליא שגם מתעכב לדבר עם אנשים בקהל.

אם כבר בהבנה בנשים עסקינן, נוצרת התקהלות סביב שתי נשים גבוהות באופן בלתי רגיל. אני מניח שהן שחקניות עבר מפורסמות אבל איני יודע את שמן. הגולש הראשון שיזהה אותן ייזכר לנצח בתוך הראשון שזיהה.

צמד הק' – קווינסי וקוק – יושבים להם על הספסל ומצחקקים בהנאה. נחמד לראות קצת תקשורת בלתי פורמלית בין שחקנים יריבים, ואני עובר לצד השני של הפרקט שם מתחממים דוראנט, קליי ואיגי. החבר'ה קולעים באחוזים מרשימים – דוראנט עובד על המיד ריינג' בתנועה ואיגי לא מפספס משלוש.

נכון לעכשיו יש רק 6 חולצות במרומי האולם, אבל סיכוי סביר שמספר דומה למדי של שחקני הקבוצה הנוכחית יתווסף אליו במהלך השנים – קרי, קליי, דוראנט, גרין ואיגי עם ה-FMVP. מעניין האם אי פעם שיחקו ביחד באותה קבוצה ובאותו זמן חמישה שחקנים שאחר כך הפרישו את החולצה שלהם. לא בדקתי, מניח שהסלטיקס של שנות ה-60 עונים להגדרה הזו אבל לא בטוח שיש עוד (בשיקגו 3? בשואוטיים לייקרס 3? בספרס 4 יחד עם רובינסון?), לעידו גילרי הפתרונים.

אפרופו היסטוריה – פאו גאסול עולה להתחמם. כמו רבים מאוהדי הספרס קשה לי עם גאסול – השילוב בין הכסף הגדול לבין הדקות המעטות הופך אותו אם לא לחוזה מת, אז לחוזה זומבי או במצב קריטי אך יציב. הוא רזה למדי, בוודאי יחסית לג'ורדן בל, אבל הרגליים שלו הכי עבות שיצא לי לראות כאן ואפשר להניח שזה עוזר לו במאבקים בצבע. הטאצ' בתנועה כבר לא כל כך שם, והוא מחמיץ בלי סוף בחדירות לתוך הצבע, אבל כשהוא מתאמן בשלשות ניכר שיש לו את הקליעה היפה ביותר שאני רואה הערב – התנועה בזריקה, מסלול הכדור וה"רק רשת" עדיין שם.

על לוח התוצאות כתוב 0-0. אני אומר לעצמי שקרוב לוודאי שזו התוצאה הטובה ביותר שנוכל להוציא הערב ועולה ל"עמדה". מאחר וזה כבר המשחק השני שלי אני כבר מכיר חלק מהנהלים ומתייצב בעמדת העיתונאי שלי עם כוס גדושה של מיץ פטל… אבל מתברר שיש הפתעות נוספות – כשאני נכנס לחדר ההלבשה כדי להחליף כמה מילים עם השחקנים, קופץ עלי אחד מקציני העיתונות ומבשר לי שראיונות אחד על אחד יכולים להתקיים רק בתיאום מראש. למזלי הספקתי להחליף כמה מילים עם לוני ווקר לפני כן. כשנכנסתי הוא ישב בצד ואכל סנדוויץ' (מורשת מאט בונר, ללא ספק), אבל הסכים להחליף כמה מילים. שאלתי אותו על הפציעה, איך הספרס מפתחים אותו כשחקן והאם יוצא לו להתאמן עם מאנו.

זה שבוע ההיסטוריה השחורה בארצות הברית והמשחק הזה עמד בסימן הוקרה לטומי סמית', מהאתלטים השחורים שהביעו את מחאתם באולימפיאדה ב-1968. בטקס במחצית הוא קיבל חולצת לוחמים עם המספר 68 וזכה לסטנדינג אוביישן. המאמנים והשחקנים התייחסו אליו ארוכות בראיונות עם התקשורת וניכר שזה נושא חם מאד באמריקה.

גם פופ התייחס יפה לטומי סמית', דיבר קצת על המדיה, ונמנע, כהרגלו, מלענות על שאלות אידיוטיות.

במפגש עם העיתונאים לפני המשחק קר היה ממוקד כהרגלו, דיבר על טומי סמית', למרקוס, משפחת קרי באולסטאר ועקץ קצת את פופ על ניהול העומס. סוגיית התקשורת בכלל, ועל רקע חלון הזמנים בפרט, זכתה לתשומת לב רבה – מתברר שדוראנט לא מדבר עם התקשורת כבר 9 ימים על רקע מסרים שנשמעים מהתקשורת לפיהם הוא עומד לעזוב את הלוחמים ולחתום בניו יורק. נעמיק בכך בהמשך.

במהלך המשחק

בשלוש מילים – באנו, היינו, הובסנו. אין הרבה מה לספר על מהלך המשחק – הספרס נשארו בתמונה עד סוף הרבע השני לפני שקר לקח פסק זמן, הסביר כנראה לקבוצה שלו שצריך לנצח, ומשם הלוחמים התפוצצו להפרש שגדל וגדל עד סוף המשחק. בכל זאת כמה מילים:

לפולטל יש קצת "חורים בידיים" ולא הייתי מפקיד בידיו כוס קפה רותח כשיש ילדים בסביבה, אבל הפיק-אנ-רול שלו עם פאטי מצוין. מספר דקות לפני סוף הרבע הראשון פולטל יורד לנוח קצת על הספסל וגאסול עולה לנוח קצת על הפרקט.

לוני וולקר, ידידי כאח שלי מאז שיחתנו, עולה לשחק ואני שמח בשבילו. הבחור מפגין אתלטיות וחוסר פחד, אבל גם מחמיץ ללא הכרה וניכר שהוא, עדיין, לא בליגה של הגדולים, והביקורת שלי משכבר על נטייתו של פופ לייבש את הרוקיז מתרככת קצת. תופעת דונצ'יץ' כנראה קשורה גם ללוקה אישית, אבל גם לניסיון העצום שלו במשחקים תחרותיים באירופה (ובספרד), ולכן קשה לדעתי להסיק ממנה שהרוקיז מוכנים לליגה. רובם כנראה שלא.

אפקט הפדיחה – קוון לוני איבד כדור באופן לא מחויב המציאות וכל הקהל עושה "אויי" כזה. ממש ראו שקשה לו עם איבוד הכדור הזה, והאמת שלעשות טעות כזו מול 20 אלף איש זה לא תענוג גדול. את הפשלות שלי על הפרקט בדרך כלל ראו פחות אנשים, כך שאני לא מקנא בו, אבל גם זה חלק מהמשחק המקצועני.

דריימונד גרין זורק איירבול משלוש ומיד אחריו קולע שלשה והקהל כולו מתמוגג כאב מאושר בחתונת בתו. גם אם היה רוצח מישהו על הפרקט היה זוכה ל-20 אלף איש שישבעו שהוא בכלל לא היה שם כשזה קרה. לדעתי האהבה של הקהל אליו תשחק תפקיד בחוזה העתידי שלו בקבוצה, וגם אם כדורסל נטו הוא לא שחקן של חוזה מקס ההנהלה תשלם לו את מה שיידרש כדי שיישאר, ובצדק. אני עושה מחקר סמול-דאטא על החולצות הפופולריות ביותר ביציע שמתחתי – סטף מוביל ללא עוררין עם 8, אחריו גרין ודוראנט עם 2 כל אחד, וסוגרים את הרשימה, עם חולצה אחת לכל אחד – קליי, איגי, הרדוואי (!), אליס (!!) ואחד אלוהינו, מאנו ג'ינובילי.

איגי ממשיך להפליא מכותיו, האיש פשוט בכושר נפלא, הן בקליעה, הן במסירה ובקבלת החלטות, ונכון שהלוחמים מספיק כישרוניים גם בלעדיו, אבל הוא פשוט נכס לקבוצה. ההפרש גדל לרמות שסוגרות את המשחק ואני מחליט לסגור את הטלוויזיה ולהרוויח עוד שעת שינה, אבל נזכר שאני באולם עצמו, אין לי את האופציה הזו ואני נשאר עד הסוף (המר). הלוחמים נותנים דקות לבל, קוק וג'רבקו החביב, והקהל מתחיל בנטישה המונית כבר באמצע הרבע הרביעי.

אחרי המשחק

מיד בסיום אני רץ לעמדת הראיונות של פופ, אבל הוא כבר התחיל בראיון עם ESPN ונמלט מיד אחריו כך שלא הספקתי לדבר איתו. חבל לי מאד על כך, אבל זה כנראה לא היה הלילה הנכון עבורו.

משם אני עובר לאזור של הלוחמים. קר, תמיד ג'נטלמן מושלם, מצליח להחמיא לספרס על ההתמודדות בחצי הראשון בהרכב חסר, אומר שהספרס הכי טובים בליגה בללחוץ עליך בחיתוכים (טוב לדעת שאנחנו עדיין טובים במשהו…), ומוסיף שתמיד כיף לו לפגוש את הספרס בגלל שיש לו שם הרבה חברים.

בנוגע לקבוצה שלו הוא מחמיא לדוראנט על הרבע הראשון המצוין שלו, ואומר שדמרקוס מוסיף מימד חדש לקבוצה שעד כה לא היה לה סנטר חזק ודומיננטי בצבע. 13 זריקות מהקו ב-17 דקות משחק לקאזינס מבססים את הטיעון שלו, וממחישים, כאילו עוד היה בזה צורך, שיהיה כמעט בלתי אפשרי לגבור על הלוחמים השנה.

לפני שאני מצרף את הקליפים כמה מחשבות על התקשורת באופן כללי, לפחות לפי ההתרשמות הקצרה שלי בשני המשחקים האחרונים.

עד לביקור בשטח חשבתי שמדובר באיזה משחק חתול ועכבר כזה, שבו התקשורת צריכה לספק "תוכן" והקבוצות – שחקנים ומאמנים – מעדיפות שלא לבזבז על זה את הזמן. פופוביץ' הוא אולי דוגמא קיצונית לכך, אבל תחשבו על זה, שואלים אותו את אותן שאלות כבר עשרים שנה, אז אפשר להבין למה נמאס או משעמם לו.

הביקור בשטח, קצר ככל שיהיה, ואולי גם לא משקף, גרם לי לחשוב אחרת. אני מתחיל לחשוב שזה לא עניין של שעמום או בזבוז זמן. זה משהו אחר, ואפשר היה לראות אותו חזק מאד אתמול. למעט סטיב קר, שתמיד מצליח להיות נחמד ולהכניס הומור, כל שאר הדוברים, בשני המשחקים, שידרו משהו שהוא בין סלידה, לרתיעה ואף חשש מהתקשורת.

קרי בחור מרשים – גבר יפה תואר מדבר קצת "עממיקו" אבל לא טיפש בכלל. דיבר מעט על המשחק, ועל טומי סמית', וגם קצת על דוראנט והתקשורת. דוראנט עלה לבמה אחרי 9 ימים של דממה תקשורתית וקרע לגזרים את התקשורת כולל עיתונאים ספציפיים שנכחו בחדר. יש נטייה ללעוג לדוראנט בכלל ועל חכמתו והתנהלותו התקשורתית בפרט. לפחות לפי המפגש הזה הוא אכן נראה לי פחות חריף מקרי למשל, והרבה יותר כועס ו"מאוים", אבל אני חייב להודות שהוא עשה עלי רושם אותנטי, לדעתי הוא באמת פגוע, ואני לא בטוח שהצדק לא איתו.

אתמול ראיתי את סטף מתראיין באחד על אחד עם עיתונאית שמסקרת את הקבוצה בקביעות. זה המגרש הביתי שלו, הוא לא ממש חייב לדבר איתה, וגם לה יש את מלוא האינטרס לשמור עליו שמח ומשתף פעולה. זה גם היה לילה שהוא שיחק בו טוב והקבוצה ניצחה, אז לכאורה, ממה יש לו לחשוש? ועדיין – הוא נרתע ממנה, נשען על הקיר כדי להתרחק ממנה ככל שיכל, והיה לו מבט בעיניים שפשוט אמר שהוא לא סומך עליה אלא סורק את השטח כדי להבין מאיפה תבוא המכה. זה דבר די מדהים כשאחד הספורטאים המפורסמים בעולם, בן אדם ששווה למעלה מרבע מיליארד דולר בגיל 30, מפחד מעיתונאית בת 50 בגובה מטר שבעים שמרוויחה פרומיל ממנו.

בנוגע לדוראנט הדברים נכונים עוד יותר – האופן שבו העיתונאים דיברו איתו היה מאד אגרסיבי, לא מכבד, אני מתאפק שלא לכתוב אלים. שפת הגוף שלהם, שאי אפשר לראות בסרטון, הייתה אגרסיבית ולגלגנית.

פופ התייחס לנושא התקשורת בראיון שלפני המשחק והפנה את השאלות להנהלת הנ.ב.א בניו-יורק ואני חושב שהוא צודק. זה מאד לא אמריקאי להתכסח – זו אומה שבדרך כלל שומרת על פאסון, אופטימיות, ונחמדות מקצועית, ולשני הצדדים כאן יש אינטרס כספי מובהק במערכת יחסית סימביוזית.

אני חושב שמשהו בסיסי לא עובד נכון בקשר הזה, ועם זאת שהמצב הנוכחי לא מחויב המציאות ואפשר לשנות אותו.

אפילו בדברים הקטנים – באורקל אין חדר עיתונאים לקבוצה האורחת. פופ, בן אדם מבוגר שכבר השיג הכל בחיים, עומד בפרוזדור חשוך, מוקף אנשים שעומדים חצי מטר ממנו ודוחפים לו את הטלפון שלהם לפרצוף. כמה שהוא מתורגל בעניין, ממש ראיתי בשפת הגוף שלו שהוא סובל, וזה גם גרם לי לוותר על שאלות שרציתי לשאול אותו. פשוט היה לי לא נעים ממנו. זה מצב לא מקצועי ולא רציני ואני חושב שסילבר וחבר מרעיו צריכים לטפל בזה באופן עמוק ויסודי.